<h1>רבינו יהונתן מלוניל — הלכ' תפילין</h1>
<h2>דף כו:</h2>
ואפילו אשתו עמו, כדאמרינן לעיל עד שיוציאם מן הבית או שיניחם כלי בתוך כלי והכא נמי מניחן בכיס שלהן ומכסן בכר שהוא תחת מראשותיו ולא כנגד ראשו כדי שלא יתמעכו התפלין בכובד ראשו שהוא נשען בהם. מאי טעמא, התירו חכמים להניחן תחת מראשותיו הרי יכול להוציאם מאותו הבית או להרחיקם ממטתו וכן הדור לו. ומשני כי היכי דלינטרינהו שפיר. וההוא יומא יום טבילה הוה, ובודאי היתה אשתו עמו ואפילו הכי הניחן תחת מראשותיו. כי תלא בכיסתיה תלא, כלומר אחר שהניחן בכיס שלהן היה תולה הכיס ביתידות הכותל אבל גוף התפלין בעוד (שאין) [שהן] נכרכין ברצועותיהן אסור לתלותן אעפ"י שיהיו גוף התפלין מונח על הנסר אין ראוי שיתלו רצועותיהן למטה מן הנסר.
<h2>דף מא:</h2>
ולא ישתין בהם כדפרישית משום ניצוצות, ולא יישן בהם אפילו שינת עראי, שמא יפלו מידו שאם היה לובשן בדרך מלבוש היה מותר לישן בהם שינת עראי והכי אמרינן במסכת סוכה [כ"ו ע"א].
<h2>דף מו.</h2>
כל זמן שמניח(י)ן, כלומר כל זמן שיצטרך ליכנס לבית הכסא או לישן שינת קבע שצריך שיסלק אותם וכשירצה ללבשן צריך שיברך פעם אחרת. כל אימת דמשמשי בתפליהו מברכי, כלומר כשהיו מסיחין עצמן מן התפלין והיו זוכרין אותן ממשמשין בהן לראות אם הן מונחים במקומן כדאמרינן בעלמא [מנחות ל"ו ע"ב] חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ושעה ק"ו מציץ ומה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה [שמות כ"ח] והיה על מצחו תמיד תפלין שכתוב בהן [כמה] הזכרות על אחת כמה וכמה.
